מכתבים של אהבה

דן,

ביקשת שאכתוב מכתב.

"אבא יש עוד יום למבצע הסליחות הגדול, בבקשה תכתוב מכתב למישהו, כל אחד". ככה אמרת לקראת סיום שיחת הטלפון האחרונה שלנו, כשהתקשרת להזכיר לי את הבדיקה שבוע הבא. כאילו איכשהו ידעת שרגע לפני שהטלפון צלצל כיביתי את הטלויזיה בזעם וקיללתי את הלופים האינסופיים של החדשות. כמה אפשר לשמוע שהולכים להרוס מחר את הכותל המערבי. בסדר, הבנו. וזה לא שלא יהיה אחד אחר-כך. כולה תמ"א ועוד שלוש שנים, מקסימום ארבע, יהיה עוד אחד, טוב ועמיד הרבה יותר. אפילו עם מעלית בשביל להכניס פתקים בחריצים העליונים.

וכשזרקתי לך ״בעזרת השם״ וחייכתי לסלון הריק שלצידי, התעקשת ממש וביקשת שאבטיח. אתה ילד טוב, אין מה לדבר. דואג לאבא שלו, ממלא לו במקפיא אוכל לכל השבוע, לוקח לבדיקות כשצריך. אז כשראיתי כמה זה חשוב לך, הבטחתי. אגב, טוב שביקשת בטלפון. ככה יכולתי לדמיין את העיניים החומות שלך מביטות בי מלמטה, ובאור השמש שוב הופכות כמו פעם לדבש. היום, עם הכובע והחליפה השחורים, רוב הזמן הן מזכירות לי בוץ עיקש שתמיד מצליח למצוא מקום בין החריצים של הנעל. כמה פעמים אמרתי לך להיפטר מהם, שאתה ילד יפה. ניחא.

אז הבטחתי והנה אני מקיים. החלטתי לכתוב מכתב לך. בגילי, למי כבר נשאר לי לכתוב?

ובכן מה תרצה לקרוא במכתב הסליחה שלי? שאני עד היום מצטער על הפעם ההיא שסטרתי לך? את זה אתה כבר יודע בעל פה. אמא עוד אפילו הייתה כאן כדי לשמוע אותי מתנצל על כך. מה עוד עליי לכתוב?

שלא תגיד שאני לא משקיע בך, הלכתי במיוחד למדף האלבומים והתחלתי לדפדף קצת בין תמונות ישנות. היה לנו כיף פעם, הא? רואים על הפנים כמה נהנינו ביחד כולנו. נתקלתי בתמונה מצחיקה שלך מהטיול שלנו להרי אילת. אפילו בני הדודים שלך עוד היו בתמונה, לפני שהם ירדו לאמריקה. היום כבר לא שומעים מאף אחד הא? בסדר, כל אחד בוחר לעצמו. בתמונה רואים את כולנו מחייכים ורק אתה עם פרצוף סובל, כי התחתונים שהחלטת ללבוש באותו יום לחצו לך על העיגולים. כמה צחקתי עליך אז, ואתה עוד נעלבת שסיפרתי לדוד שלך על זה. סליחה גם על זה הא? ותודה לך שאפילו עכשיו גרמת לקול צחוק בבית שומם.

לפני שכיביתי את האור והתכוונתי לצאת מחדר העבודה הצצתי בתמונה שלך נואם בלוויה של אמא. אתה מכיר את התמונה הזו, היא ניצבת מעל הכוננית השמאלית שבחדר. כמה הייתי גאה בך אז, ותראה מה זה, עכשיו אני נזכר שהיו צריכים להכריח אותך לחבוש כיפה. תאר לך.

חזרתי לתמונה והבטתי בך ארוכות. כמה מרשים היית. גבר גבר מצויד במילים מרגשות. ברקע מאחורה בין כל האנשים, הבחנתי פתאום באמירה. אתה זוכר אותה? גברת גמלונית במקצת עם שיער קצר ופנים ארוכות שמזכירות צבי. יכלו לעבור עוד שנים מבלי שאזכר בקיומה. אבל ביקשת ואני הבטחתי והנה. אמירה.

לפי דעתי פגשת אותה רק אז, בבית הקברות. כששאלת אותי אחר-כך מי זו הסברתי שהיא הייתה חברה טובה של אמא עוד כשהן היו בתנועת הצופים ושבהמשך הקשר ביניהן דעך. עד כאן הכל אמת. אלוהים שלך לא יאכל אותי. עם זאת, שיקרתי לך אז. אמירה לא הייתה דמנטית כמו שניסיתי לצייר אותה. למען האמת היא כנראה הייתה צלולה יותר ממני באותם ימים נוראיים. אבל מה כבר יכולתי לעשות כשהיא החליטה דווקא אז לברבר על הדיכאון של אמא שהפריד ביניהן אי שם במאה הקודמת.

אתה מצליח לדמיין את אמא שלך מדוכאת? היא הייתה האישה הכי ורודה שהכרתי. אני לא צריך לספר לך. הספר היחיד שהיא התעקשה שתקרא מתחילתו עד סופו היה פוליאנה. אתה בטח גם זוכר איך לפעמים היו צוחקים עליה שהיא לא מציאותית בגלל רוחה הטובה. "אופטימיות נראית כמו פסימיות לעומתך" חברים שלנו פעם אמרו לה.

ובכל זאת הייתה תקופה שהיא התהלכה בבית כמו רוח רפאים. היית אז כמעט בן שנתיים ולכן אתה לא זוכר. זה קרה לאחר שהיא ילדה שוב. הייתה אמורה להיות לך אחות. אבל משהו השתבש ובמקום בכי קטנטן דממה מילאה את חדר הלידה. הילדה נולדה ללא רוח חיים. זו הייתה ועודנה המכה הכי מוחצת שקיבלתי בחיים. אבל המציאות לא הרפתה והכריחה אותי לצאת מזה מהר, גם אם עוד לא התאוששתי. אחרי מספר ימים חזרתי לעצמי ואליך ואת עולם בית-החולים השארתי מאחור. לעומת זאת אמא, כמו אמא, לא ויתרה למציאות. עבורה זה היה מסע שנמשך כשנה. כל אותה העת הייתי רק אני איתך. אמא רק התנהלה. חיה על להבה נמוכה. כמעט לא הוציאה מילה מהפה. עברו חודשים ארוכים עד שהיא הסכימה להיות איתך שוב לבד, רק שניכם. בדיעבד זה הדבר שעזר לה לצאת מזה ולחזור שוב להיות האמא שאנחנו מכירים. וכשהיא חזרה אלינו היא לא רצתה לשמוע עוד על מה שהיה וגם לא לחשוב בכלל על מה שיכול להיות. היא התעקשה שאבטיח לא לדבר על זה ובוודאי לא איתך. וכשניסיתי לדבר איתה על ילדים נוספים היא סירבה לשמוע. היא התעקשה שהיא לא רוצה עוד ילדים. שיש לה אותך ואותי והיא לא צריכה יותר מזה. באתי אליה עם רגש, באתי אליה עם רציונל, באתי אליה עם מחקרים רפואיים. שום דבר לא עזר. היא רק רצתה לשכוח. אז בלית ברירה נאלצתי להניח לזה. אהבתי את אמא.

כשגדלת קצת ושאלת אותי אם אפשר אח, עניתי 'אולי יום אחד'. ולאחר טיול עם בני הדודים, כששאלת אם אפשר כבר אח, השבתי 'אולי יום אחד'. וכשלכולם בכיתה היו אחים ושאלת אם עכשיו אפשר, אמרתי 'אולי יום אחד'. באמת האמנתי שאולי יום אחד עוד יקרה נס. אבל אחרי זה כבר הפסקת לשאול, ומתישהו גם אני כבר הפסקתי להאמין. אמא תמיד דאגה להיות הפוליאנה הפרטית שלנו ופרק הלידה והדיכאון נמחק מהזיכרון ומהחיים.

תראה מה זה, מכתב אמיתי יצא, לא צחוק. והכל הודות למבצע הסליחות הגדול ולאמירה. אני בכלל הייתי חושב שאם בכותל מדובר אז צריך להיות מבצע של הגשמת פתקים, לא של סליחות. אולי זה בגלל שלהכריח אלוהים להגשים זה קצת יותר מסובך מלהכריח בנאדם לסלוח? אבל בעצם טוב שכך. לגדל עכשיו עוד ילד זה כבר יותר מדי בשבילי, ואמא בכל מקרה לא כאן בשביל לראות.

אמסור לך את המכתב ביד כבר בשבוע הבא כשתאסוף אותי לבדיקה. נכון, זה כבר יהיה אחרי שיהרסו את הקיר שלך, אבל אני תמיד האמנתי שהכי חשוב הכוונה.

אבא

***

חנה,

נורא מוזר לכתוב לך. רק אלוהים יודע איפה את עכשיו.

אבל אני מקווה שטוב לך, איפה שלא תהיי.

אם כך שוב אני עם עט ביד בתקווה שיצא לי משהו בשבילך, כמו פעם. אחרי ששבוע שעבר כתבתי מכתב לַבֵּן גיליתי מחדש כמה נהדר זה לשבת מול דף ריק ולעצור לרגע. כמה מכתבים היינו כותבים בזמנו אחד לשני, זוכרת? אז עדיין הרגשתי שאני צריך להיות מקורי, מעניין ובעיקר כובש, והכל בנייר לא גדול שהחל לסגור עליי כבר מהמילה הראשונה.

לפני שהתיישבתי לכתוב החלטתי לסרוק את המגירה התחתונה שבשולחן העבודה שלי. זכרתי שהכי הרבה כתבתי לזו שהפכה אותי למאושר באדם ולבסוף גם לאדם הכי בודד בעולם, והייתי נחוש למצוא את המכתבים מאז. לא יודע מה חשבתי לעצמי, אולי חיפשתי קצת השראה. ולמרות שקינן בי ספק שמא הרומנטיזציה שנסקה בשנים האחרונות אולי מהתלת בזכרוני שהלך וצנח כל אותו הזמן, תפסתי את המגירה בשתי ידיים ובתנופה אדירה נשאתי אותה לסלון, שם הנחתתי אותה במקום של כבוד על הספה שליד הכורסה. אחרי שהתאוששתי, התחלתי לשלוף ממנה פריט אחר פריט, מתרגש למצוא אוצרות.

עלונים, קבלות, דפי חשבון מהבנק, ציורים שהייתי מקשקש בזמן שיחות טלפון שהתארכו - הכל היה שם חוץ ממכתבים של אהבה. הערימה לפח הלכה ותפחה והמגירה כמעט התרוקנה לגמרי. לקראת הקרקעית גיליתי פתאום תמונה. מלבן קטן בשחור ולבן שלכד אותך בחולצת התכלת שלך שהכרתי מקרוב, מחייכת אליי מאי-שם של גיל עשרים. מאחור נכתב - ״מתגעגעת, חנה״.

כשדינה אשתי מצאה את התמונה הזו זה היה אחרי שהבן כבר עזב את הבית ויצא לחפש עצמו במקום אחר. הייתי אז מבוגר מספיק כדי לשכוח ששמרתי אותה במשך כל השנים האלה. ״תגיד לי אתה רציני? אתה שומר תמונות של חברות שלך? עוד רגע גם תגיד לי שאתה עדיין מתכתב איתה!״ היא התרתחה. עניתי שלא, אבל כנראה שזה לא הועיל כשהוספתי שגם אני מתגעגע. זה לא יצא טוב ולא הספקתי להסביר לְמָה התכוונתי לפני שדינה כבר טרקה אחריה את דלת הבית כשבידה מזוודה שנארזה מבעוד מועד.

זו הייתה תקופה לא טובה שלנו. רבנו הרבה על דברים קטנים, וכאילו לא תיאמנו נכון את ההזדקנות שלנו שאז רק התחילה. פתאום שוב מצאנו את עצמנו ביחד בבית, רק שנינו, כמו זוג שבדיוק עכשיו עבר לגור ביחד. מה היינו עושים פעם כל-כך הרבה שעות ביחד, ללא ילד או עבודה מסודרת? הספקנו לשכוח והיה עלינו ללמוד מחדש. לא היינו צעירים אז, ובכל זאת היכולת המופלאה של דינה לא להיות אדישה לְדָּבָר לא קהתה עם השנים. אותה יכולת שגרמה לי להתפעל ממנה כשרק הכרנו. את מבינה, עוד לא פגשתי לפני כן מישהי שקראה תיגר על חוקי התנועה של ניוטון. החוק השלישי קובע בבירור כי כאשר גוף מפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, הגוף האחר יפעיל בחזרה כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו. דינה הייתה אמנם מפעילה כוח בכיוון הנגדי בתגובה לכל דבר או מאורע שהתרגש עליה, קטן כגדול, אך הייתה עושה זאת בעוצמה כפולה מהכוח או האפקט המקוריים, אם לא יותר. היא תמיד הרגישה צורך להתייחס להכל ומעולם לא נתנה לדברים לחלוף כך סתם לידה. אני לעומת זאת, את בטח זוכרת, תמיד קיימתי באדיקות את החוק הראשון של סר ניוטון - שאפתי כל הזמן להמשיך במצב של מנוחה. וכשנאלצתי לשנות זאת היה זה רק כתוצאה מכוחות שנכפו עליי, לרוב כוחות בשם דינה. אז כשהיא מצאה את התמונה היה זה הקש ששבר את גב הגמל. המזוודה נאספה, הדלת נטרקה ואני נותרתי לבדי.

לא הספקתי אז להסביר לה שגם אני מתגעגע, אבל לא אלייך חנה, כי אם אל עצמי באותה תקופה. אל הבחור הצעיר שהייתי, שקיבל מכתב ותמונה מאהובתו הראשונה והלב שלו, שלא היה מנוסה בכך מלפני כן, התרחב עד שכמעט פרץ החוצה. וזה לא משנה בכלל שבהמשך אף איימת להחריב את אותו לב ירוק כשהחלטת לעזוב אותי מבלי שום הכנה מוקדמת. את מבינה, התגעגעתי לתחושה של הפעם הראשונה. כשהתגעגעו אליי בפעם הראשונה. כשאני אהבתי בפעם הראשונה.

חשבתי איך להסביר את כל זה לדינה כשפתאום שמעתי קול חבטה חזק. פתחתי מהר את הדלת וראיתי אותה שוכבת למרגלות המדרגות כשהמזוודה מעליה. באותו הערב החזרתי אותה הביתה עם יד מגובסת.

זה אמנם נשמע נורא, אבל בזכות אותו שבר ביד למדנו שוב מהי אינטימיות. כל ערב לפני שהתקלחה היה לנו טקס קבוע בו קשרתי לה שקית על היד, שלא יירטב הגבס. בימים הראשונים היא עדיין כעסה עליי והייתי צריך לגשש ללא מילים האם הקשר שלי חזק מדי על ידה. הידקתי בעדינות וליטפתי עוד יותר בעדינות. ומערב לערב דינה איפשרה יותר. בהתחלה עצרתי במרפק. כשהרגשתי שבטוח, המשכתי לכתף. משם הדרך לצוואר הייתה קצרה, ועד מהרה הצטרפה לחגיגה גם ידי השניה וגילתה ארצות חדשות-ישנות בדמות מותן וחזה.

הכעס שלה עליי ועל התמונה כבר מזמן שכך ודינה ואני חזרנו להיות אותו זוג מאוהב בתחילת דרכו, נטול ילדים או עבודה קבועה. וכך זה נותר עד יומה האחרון.

ובכן חנה, לא יודע כמה מכל זה יעניין אותך. לעצמי חשבתי שאולי תשמחי לשמוע שלמרות שדרכינו נפרדו לפני חיים שלמים בכל זאת הצלחת לעורר רגשות של אהבה אצל איש ואישה. אני גם לא יודע אם בסוף אשלח את המכתב הזה אליך. מלבד שמך הפרטי ושם נעורייך איני יודע דבר. לעת עתה אשמור מכתב זה במגירה התחתונה, לצד התמונה שלך ושני קשקושים חביבים שלי שמצאתי והחלטתי לשמור כדי להראות למישהו מתישהו.

ולמרות שכמו בימים ההם שוב כתבתי מכתב, עכשיו, בעשור התשיעי לחיי, התחושה כה שונה. אין לי הרבה מה להגיד וגם קהל כבר מזמן אין, אבל משהו בהתחייבות של המלים לדף מעניק לי מחדש תוקף שחשבתי כי כבר פג מזמן.

חיים

***

בס״ד

אבא,

לא היית מוכן שנדבר בטלפון. הזדרזת לסיים את השיחה שלנו הבוקר והתעקשת שמעכשיו נְתַקְשֵׁר רק במכתבים. אני רואה שלקחת לקצה את מה שביקשתי ממך לפני כמה שבועות. לא סתם אני תמיד אומר שאת הדבקות שלי ירשתי ממך. אבל הכל טוב, העיקר שזה מסב לך קצת נחת. אני לפחות שמח שיצא לנו לדבר בהרחבה על המכתב שכתבת לי כשחיכינו אז בתור לבדיקה. בכל מקרה אני מקווה שגם הודעת סמס כזאתי נחשבת לסוג של מכתב.

האמת שהתקשרתי הבוקר כי רציתי שנדבר על התוצאות שעכשיו הגיעו. זה די חשוב, אבל חבל להעמיס הודעה אחת בכל-כך הרבה פיתולים רפואיים. אקפוץ אליך מחרתיים בצאת החג ונעבור על הכל. עד אז תמשיך לצחוק לי על התחתונים ואני אמשיך לברך אותך בכל הזדמנות.

אוהב,

דניאל