פירמידות

תשתקי. תשתקי. פשוט תשתקי. אני מחייכת לקבוצה שבאה מולי, אבל הנה הם ממשיכים. הם לא אליי. אל תדברי. גם ככה הם לא מצליחים להבין אותך. אני מסתכלת סביב. פתאום אני שמה לב שאני אוחזת בפסל קטן מוזר של בניין עם משולש באמצע. אני זורקת את זה ממני, לא צריכה שיאשימו אותי שלקחתי משהו לא לי. קול החבטה ברצפה מקפיץ אליי את אחת האחיות, שמיד בודקת שלא קרה לי כלום ומשם אני כבר נלקחת לעוד ארוחה.

לא טעימה הקציצה הזאת. מסביבי כולם אוכלים אותה ולא נראה שאכפת להם, אבל אני כבר מחכה לחזור הביתה לקציצות של אבא. אבא שלי מכין את הקציצות הכי טעימות. לפעמים אני אפילו לא מתאפקת עד שהן יהיו בצלחת ולוקחת אחת מהערימה שעל השיש. כולם שותקים כאן. גם הם חדשים? לא יודעת למה הסכמתי בכלל לצאת לזה. מתי נחום ואלי יבואו לאסוף אותי? שוב פעם נחום מתעכב? אולי הוא בכלל נרדם העצלן הזה? חכה חכה שאמא תשמע על זה. מה זה הריח הזה? אני יודעת. אלו הסיגריות של המורה לפסנתר. תמיד כשאלי חוזר מהשיעורים אצלה הבגדים שלו מסריחים מהריח הזה ואני צוחקת עליו שאף בת לא תסכים להתקרב אליו ככה. אני מרימה את הראש ובסריקה מהירה מאתרת אותו ליד הכניסה. הוא יושב וקורא עיתון, בטח מחכה עד שנחום יחנה את האוטו. ״תסתכל איך אלי נח לי שם״ אני קורצת לחבר שלידי ונותנת לו מכת מרפק קטנה. ״נחליאלי! נחליאלי! פה, פה!״ אני צועקת לאלי. הוא לא מגיב ובמקומו קמים אליי האחראים. אני מהר עוצמת עיניים כאילו זו לא הייתי אני.

אבא ואמא שוב רבים. אני שונאת שזה קורה. פתאום אמא נעלמת ואבא מלמד אותי איך קוראים שעון. אני מקווה שאמא לא כועסת. ״את רואה״, אומר אבא, ״עוד מעט השעון יורה על ארבע, שעת הביקורים.״ אני כבר מתרגשת. עוד מעט נחום יבוא ואולי יצטרף אליו גם יואל, החבר הנאה שלו. תמיד עם חיוך, תמיד עם עיניים שובבות. יום יבוא ולא יהיה לו אכפת שאני האחות הקטנה והוא ייתן לי קסדה וירכיב אותי על האופנוע שלו. עד אז אמשיך להצחיק אותו בבדיחות. אני באמת חייבת לחזור לשנן כמה, כי בדיחה שלא מספרים טוב זה כמו לזייף בשיר שכולם אוהבים.

מישהו מסיע אותי, כמו מריצה. לרגע אני מרימה למעלה עפעפיים כבדים, רואה את החדר שבקצה המסדרון מתקרב אליי, ומניחה להם ליפול שוב. מעל הראש שלי נשמעים דיבורים.

״אני אומרת לך, זה חסר סיכוי, בבקשה תפסיק להחזיר את הפסל של הפירמידה הזה כל פעם למדף.״ ״רעות די, אל תפסיקי להילחם עליה.״ ״אה יואל, תעשה לי טובה, היא אפילו לא זוכרת את הבת שלה! היא חושבת שאני איזו חברה של אח שלה. מה יעזור עכשיו הדגם הזה?״ ״זה לא סתם דגם רעות, זו רחבת הכניסה של מוזיאון הלובר.״ ״הלובר שלהזכירך ישב בתוך כדור זכוכית כשאתה הבאת אותו לכאן, לפני שאמא זרקה אותו לכל הרוחות ובדרך שרטה את עצמה.״ ״בסדר, הזכוכית הייתה טעות שלי, אבל את לא זוכרת כמה היא התרגשה כשלקחנו אותה לבקר שם עם הילדים? היא לא הפסיקה לדבר על זה שבועות אחר-כך, ולכי תדעי אם זה לא הביקור ההוא שם שהצית מחדש את אהבתה לציור. אז מה עולה לנו לנסות?״ ״יואל, לנסות עולה. כל יום כאן זה אותו הדבר, אין כאן שום התקדמות וכל פעם הלב שלי מתכווץ עוד יותר כשאנחנו תולים תקוות כך במשהו והוא לא מתממש. אתה באמת חושב שאם היא לא מזהה אותי היא תשים לב לאיזה פסל על המדף? ועוד תזכור מה זה?״ ״רעות...״ ״אתה יודע מה, לך על זה. אבל אל תבוא אליי כשיום אחד תגלה שלא רק שהיא לא מזהה את המוזיאון הצרפתי שלך, גם את הבן האהוב שלה היא לא זוכרת.״

יד מלטפת אותי. אני מתעוררת ורואה מולי את יואל בפנים מודאגות. מאחור אני רואה את דינה, אחת החברות של נחום, משקה את העציצים שעל המדפים. לא מובן לי מה היא עושה כאן אבל נחמד קצת לראות פנים צעירות, כולם כאן כל-כך זקנים. אני רואה אותו מדבר, אבל לא שומעת. אני מחייכת. מדי פעם אני מוסיפה הנהון, מקווה שבזמן הנכון. אני נזכרת פתאום שרציתי לדבר איתו על עניין דחוף.

״יואל, מה עם איזו חברה רצינית? אתה יודע, צריך להתחתן מתישהו.״

הוא מתחיל להסביר לי אבל אני רק רואה את השפתיים שלו זזות. אני מסמנת לו שיקרב אליי וידבר לתוך אוזני.

״אמא, התחתנתי כבר מזמן, זוכרת? יש לך ממני שלושה נכדים חמודים. והנה כאן נמצאת גם רעותי״ והוא מצביע על דינה.

״אה, כן? טוב. רגע, סיפרתי לך פעם את הבדיחה על האופנוע והמורה לנהיגה?״ ואני מתחילה להתפקע עוד לפני שאני מספרת.

לפתע אח אחד נכנס לחדר, אומר להם משהו שאני לא מצליחה להבין והם נפרדים ממני לשלום.

שוב זייפתי? אני מוכרחה להפסיק לדבר. אף אחד כבר לא מבין אותי. אשתוק. פשוט אשתוק. כל פעם שאני מתעוררת אני שוכחת מחדש. אני מסתכלת על החדר, מנסה למצוא משהו שיזכיר לי. איזה סימן. על המדף, בין עציצים ותמונות של ילדים צוחקים אני פתאום מבחינה בפסל קטן מוזר, עם שפיץ משולש באמצע. אחרי מאמץ אני מצליחה להגיע אליו עם היד. אני בוחנת אותו מקרוב ובסוף קובעת - הוא מספיק יוצא דופן כדי להזכיר לי לשתוק כשאתעורר. תשתקי, אני מתחילה במנטרה, תשתקי. אני מצמידה אותו חזק אליי ומרגישה את העיניים נעצמות שוב. תשתקי, פשוט תשתקי.