סופר של גלויה

כנראה שלעולם לא נדע כמה מאתנו באמת רצו להיות טייסים כשהיו קטנים. או מה אחוז ההצלחה במכירת סטארט-אפים בקרב אנשים שעברו מעיר גדולה ליישוב קטן בגיל צעיר, ניגנו בפסנתר כל חייהם ורק בגיל עשרים ושלוש למדו תוכנה לראשונה. או אם היינו יודעים בדיוק כמה מסך הכסף הכולל שאנשים השאירו כטיפ במסעדות הלך לקופה הכוללת של מלצרי כל העולם, מתחילת הימים עד עכשיו, היינו יכולים להמציא שיטה אחרת, אולי יעילה יותר, להבעת תודה על שירות אדיב למלצר.

על כל השאלות האלו ועוד הרבה אחרות אני יודע להשיב. מבחינתי, הימים של לתהות מה אם וכמה יש, נגמרו. אם הייתי מספר לכם שיש מישהו שיודע להשיב על מיני שאלות כאלו הייתם כנראה אומרים שמדובר באלוהים, או עבור הפחות מאמינים מבינכם, בגורו. אבל אני כלל לא כזה. אני פשוט איש רגיל, שפעם היה ילד, ובתור ילד היה נמאס לי לא לדעת. אז התחלתי לספור.

ספרתי כמה מטבעות אמא נותנת לקופאית במכולת, ספרתי כמה פעמים אחי צועק עליי "שקט!", כמה פעמים מכוניות צהובות עוברות ברחוב, כמה פעמים נובח הכלב של השכנים לפני שהוא נרדם. כשהתבגרתי ספרתי כמה בנות כבר קיבלו ציצים מתוך סך הבנות בשכבה, כמה פעמים אני חוטף מכות מהחבר'ה הגדולים כי קוראים לי שאנן, כמה מהבדיחות של המורה לספורט באמת מצחיקות וכמה בנות מסכימות לצאת איתי כשאני משמיט את עניין הספירה, וכמה כשלא.

עם הזמן הפכתי לסופר דגול. הייתי מנהל מאגרי מידע עצומים, מחברות על-גבי מחברות של טבלאות ומונים, הכל מתוארך ומפורט. אחרי כמה זמן כבר הייתי ממלא אותן רק כדי שתהיה לי הוכחה למקרה שמישהו ירצה, כי בלאו הכי כבר הגעתי למצב שאני זוכר הכל בראש. ככה שאם למשל היינו יוצאים כמה חברים לבלות בבר, ובסוף הערב השיכורים יותר תמיד רצו להתחלק בחשבון כדי שיצא לכאורה שווה בשווה בין כולם, הייתי יודע למנות להם בשלוף כמה כסף הם עוד חייבים לי מכל הפעמים הקודמות שיצאנו ולהם "לא היה כסף קטן לטיפ", או שאחד מהם אמר "תשלם אתה, פעם הבאה עלי". כך הייתי נמנע הרבה פעמים מלשלם בכלל (כמובן שהייתי מעדכן את הטבלאות לאחר מכן). או למשל כשהייתי תופס מונית, ידעתי תמיד להסביר לנהג מאיפה לנסוע, על-סמך אוסף הסטטיסטיקות שבידיי לגבי מפת הפקקים בכל אחד מהימים בשנים הקודמות. הרבה אנשים היו מתעצבנים עלי, או סתם מתרחקים ממני, כי לטענתם הייתי סתם שוויצר או חכמולוג או גם וגם. החברים שכן עשיתי עם הזמן היו תמיד צוחקים עלי, "איך תשיג ככה חברה", ו"אולי במקום לספור כמה פעמים ביום אנשים משתמשים בביטוי 'מן הסתם' תתחיל לספור כמה אתה מזיין". כמובן שספרתי גם וגם.

אבל לא התכוונתי לוותר על הספירה. תמיד הרגשתי שהטבלאות והמספרים מציבים אותי בעמדה של ידע ושהם נותנים לי את הכוח לקבל החלטות חכמות יותר ונכונות יותר.

באיזשהו שלב גם הגיעה בחורה שלא נרתעה מהעובדה שספרתי. למרות שהיא טוענת שלא, אני לפעמים חושב שבהתחלה היא המשיכה להיפגש איתי כי היא חשבה שאני סופר מהסוג השני, והיא אוהבת לקרוא. גלויה, זה שמה. סיפרה לי שגם עליה צחקו בגלל השם כשהייתה קטנה. אני עצמי הייתי משוכנע לאורך כל הפגישה הראשונה ששמה הוא גליה ושכנראה לא שמעתי טוב. המשכנו להיפגש והמשכנו להתחבב האחד על השניה. אני זוכר שבתקופה הראשונה היא הזכירה לי לעתים, בזויות מסוימות ובהבעות פנים מסוימות, שמרטפית מאוד יפה שהייתה לי כשהייתי קטן ושלפני הרבה שנים עברה עם משפחתה לאיזו מדינה מרוחקת.

היחסים עם גלויה התקדמו יפה ועברנו לגור ביחד. אני חושב שנכנסנו לדירה טובה ביחס לכמות הכסף שעמדה אז לרשותנו, לא מעט בגלל היכולת שלי להתמצא בשוק הדירות על-סמך מאגרי המידע שניהלתי, ובאמצעות היכולת שלי להתמקח ולגבות את דברי עם מספרים שידעתי לשלוף במהירות מהטבלאות שעמדו לצידי. היא עבדה באותה תקופה במעון ילדים. אולי הפכה להיות שמרטפית יפה בזיכרון של איזה ילד. אני התפרנסתי אז מיעוץ. הייתי מייעץ לעסקים קטנים בכל מיני נקודות החלטה קריטיות עבורם. הם היו מעסיקים אותי כדי שאספק להם כמה שיותר מידע רלוונטי ומהימן, והיו יודעים שאני מסתמך על טבלאות שנאספו במשך שנים, ושהן הדבר הכי קרוב לאמת המוחלטת. הם היו מגיעים אלי, שומעים עלי מפה לאוזן, "שמעת על הגיק הזה שזוכר הכל? אומרים שהוא נראה נורמלי ופתאום מתחיל לזרוק לך מספרים". כדי להרוויח עוד קצת כסף, שיום אחד נוכל לעבור לדירה קצת יותר גדולה, הייתי גם עובד ברחובות שוקקים בתור חלטורה. היה לי דוכן מיסטי משלי, עם כדור בדולח והכל, והייתי יודע לענות לכל הילדים על השאלות. "כמה נעליים יש בחנות ממול?", "כמה מקלחות עושה בנאדם בשנה?", "כמה גרגירי חול יש לי בנעל?" ושאלות מצחיקות אחרות. ההורים היו חלקם מתלהבים, חלקם מתעצבנים. הילדים תמיד התלהבו.

זו הייתה תקופה לא קלה, מאוד תובענית. הייתי יושב עד מאוחר בלילה, משלים בטבלאות את הסטטיסטיקות שאספתי במהלך היום. גלויה הייתה קוראת לי למיטה, אך היא ידעה כמה חשוב לי למלא את מאגרי המידע, שכן מהימנות ודיוק הם מקור הכוח שלי ושל המחברות שלי. ליום הולדת קנתה לי רשמקול קטן. אמרה שעכשיו אוכל להקליט מיד את עדכוני המונים שלי כל פעם שאתקל בנתון חדש. בין לבין, כשגלויה ואני היינו מוצאים זמן ששנינו פנויים, היינו מדברים. היא הייתה בחורה אמיתית, שאף פעם לא רצתה לפגוע, אבל מעולם גם לא זייפה. תמיד כשדיברנו הרגשתי שנמצא מולי בנאדם חשוף וכנה, שנאמן לדרך שהוא חושב שהיא הנכונה. אני זוכר שמבין שנינו הייתי אני זה שמדבר יותר, אבל בקצת שהייתה אומרת, תמיד הייתה עולה עלי בהרבה. נהניתי לדבר אליה, ללכת לאיבוד בעיניים גדולות שמתבוננות בי ומוכנות באמת להקשיב.

הייתה מספרת לי על הילדים שלה מהמעון והייתי אני מספר לה על הילדים מהדוכן. לילדים תכונות אופי כל-כך בסיסיות ודומות עד שלפעמים חשבנו שהילדים מהמעון הם אותם ילדים שביקרו אצלי בדוכן. על האנשים להם ייעצתי ועל ההתנהלות שלהם במקרים מסויימים הייתי מספר לה רק לפעמים. גם אנשים מבוגרים מתנהגים לפעמים כמו ילדים.

עם הזמן עברתי לייעץ לחברות גדולות יותר ויותר, והתחלתי להרוויח סכומי כסף לא מבוטלים. עם הדוכן נאלצתי להפסיק, ועד היום אני עוד מתגעגע לשטויות של הילדים ברחוב ואומר לעצמי שיום אחד אפתח שוב דוכן שכזה. באמצעות הכסף שהרווחתי עברנו לדירה מרווחת ונעימה יותר. המשכנו בשיחות שלנו, על חיי היומיום ועל דילמות מוסריות היפותטיות. הכל היה מאוד טבעי. את הטבלאות שלי כבר ניהלתי אז במחשב. מדי פעם הייתי שולף משם נתונים מעניינים כדי להצחיק או להפתיע את גלויה. לפעמים הייתי בא אליה עם נתון שהכעיס אותי ולא הבנתי כיצד זה יכול להיות, והיא הייתה חושבת רגע, ואז בנחת מציעה לי תיאוריה אפשרית למצב שקרה. באיזשהו שלב התחלתי לשים לב שיש שאלות עליהן אני לא יודע להשיב ושהטבלאות לא מצליחות לבוא לעזרתי. שאלות שאינן מדברות על כמות ומספר, אלא על דברים אמורפיים יותר, על דברים לא מדידים, שאין להם תשובה ברורה אחת ונכונה. האמת היא שתמיד ידעתי לעצמי שבתחום הזה אני חלש וחסר משענת שתגבה אותי, אבל העדפתי להתחמק ממחשבה על הנושא ולהמשיך לתחזק ביתר שאת את מאגרי הכוח שלי. הפעם הראשונה שהרשתי לעצמי להודות בבעיה הייתה אחרי תקופה ארוכה שחייתי עם גלויה. נראה היה שהיא יודעת להתמודד היטב עם שאלות מסוג אלו, ללא שום עזרים עליהם יכלה להסתמך. שאלות כגון "איך יכול ילד אחד להציק כך לילד אחר מבלי שזה כלל הטריד אותו?", "מה מניע מנהל חברה לרדות כך בעובדיו?", "מה אבא מרגיש כשהוא מפקיד את בנו בפעם הראשונה אצל הגננת? ובפעם השניה? ולאחר שנה?".

גלויה הייתה חושבת ועונה. ובין שהייתה נשאלת לבין שהייתה עונה לא היה נראה שהיא מנסה לחשב חישוב כלשהו. ניסיתי ללמוד ממנה. שאלתי אותה על התהליך. "זה לא מסובך שאנן. אני חושבת איך אני הייתי פועלת או מרגישה במצב הנתון", " – וכשאת נשאלת לסיבה של התנהגות שלא נראית לך?", "אני מנסה להיכנס לנעליו של אותו אדם ולמצוא היגיון כלשהו למעשיו". חשבתי הרבה על הדברים שאמרה. בנסיעותי בדרכים הייתי מציג לעצמי שאלה קשה כלשהי, שאינה עוסקת במשהו מדיד, והייתי מתחבט בה ומנסה להפעיל את השיטות שגלויה לימדה אותי. זה לא בא לי בקלות בהתחלה, ובא על חשבון הדבר שידעתי לעשות הכי טוב. לא פעם קרה שהייתי מפספס משפט של אישה שנאמר לידי, שלט זוהר שהבהב למשוך את תשומת ליבי, רכב עם לוחית רישוי מעניינת שחלף על פני. כל אלו יכלו להיכנס לטבלאות שלי אך נשארו מחוץ להן. לא סיפרתי על כך לאיש. הלקוחות שלי סמכו עלי שאביא להם את הנתונים המדויקים ביותר והקרובים ביותר למציאות כפי שהיא.

בערך באותה תקופה גלויה החליפה מקום עבודה. האחראים עליה היו מרוצים מתיפקודה במעון והציעו לשבץ אותה במעון בעייתי יותר, בו הילדים באים מרקע לא פשוט ומתפרעים יותר. גלויה לא חשבה פעמיים כשקיבלה את ההצעה. באותם ימים הייתה באה אלי עם סיפורים מיוחדים. לפעמים היו אלו סיפורים משמחים, כמו אותה פעם שהצליחה לשכנע את הילד העצוב להתחפש בפורים, אותו הילד שהוריו ניסו להיפטר ממנו. ולפעמים היו אלו סיפורים עצובים, כמו על הילד שהיה מתפרע ומתנכל לאחרים אך היא לא יכלה לערב את אביו, שהרביץ לו כשהיה שומע על התנהגויות כאלו, או כמו על הילדה הקטנה ששירותי הרווחה רצו בטובתה ורצו להרחיקה מאמה, אך זו איימה בהתאבדות יחד עם הילדה, או כמו על הילד שידע בעברית רק קללות. בכל אלו הייתה גלויה משתפת אותי, וביחד היינו מנסים לנתח את הסיטואציה, מה מניע כל אחד ומה ניתן לעשות. שמתי לב שעם הזמן אני מצליח למצוא תשובות לשאלות שקודם לכן היו מעיקות עלי ולא פתירות מבחינתי. כשגלויה הייתה מדברת איתי ומנסה יחד איתי למצוא פתרונות ולעזור לילדים, הייתה עוזרת גם לי.

המשכתי להרוויח הרבה כסף אז, אך מחשבותי נדדו יותר ויותר לעבר השאלות הקשות, מולן הייתי נאלץ להתמודד לבדי, ללא הטבלאות שלי. ערב אחד, כשחזרתי הביתה מהעבודה וגלויה חייכה אלי מהספה בסלון, ניגשתי אליה ואמרתי בטון החלטי "בואי נעשה ילד". גלויה הייתה המומה אך ניתן היה לראות שהיא קורנת. עיניה נמלאו לחלוחית והיא נצמדה אלי ולא הרפתה. לאחר שנרגעה מעט הצליחה לפתוח את הפה " – למה?". "חוץ מזה שאת מאוד יפה", עניתי, "אני אוהב שאת יודעת לכבד ולא לזלזל באנשים שחושבים אחרת ממך, ושאת אף פעם לא מוכרת את עצמך בזול, אם כי גם לא מתרברבת או מבליטה את עצמך. אני מצד שני, יודע הרבה פעמים לנתח מצבים בצורה רציונלית, להפריד בין עיקר לטפל ובעל ידיעות רבות. אני חושב שאם נשלב כוחות ונעשה ביחד ילד, נצליח ליצור דבר שלם". גלויה כל-כך התרגשה מדברי וכל-כך שמחה על הרצון שהבעתי, שאני חושב שהיא סלחה לי אפילו מבלי משים על הניסוח הטכני הקצת קר לגבי שילוב הכוחות והיצירה החדשה.

לא חלף זמן רב וגלויה נכנסה להריון. היא זרחה. גם כשהתעגלה הייתה יפה. בסיום ההריון נולדה לנו בת. החלטנו עוד קודם שלשם יש משמעות ורצינו ששמה של ביתנו ישקף את אופיה. לכן החלטנו לחכות כמה חודשים, בערך כחצי שנה, לפני שנבחר לה שם. עד אז היינו פונים אליה בעיקר כ"מתוקה" או כ"חמודה", כפי שבאמת הייתה. לאחר כמה חודשים החלטנו לקרוא לה שיר. היא כל הזמן הייתה זוחלת ומחייכת, ומפיצה אושר לכל כיוון. רציתי נורא לקרוא לה ציפור-שיר, אך גלויה לא הייתה כל-כך בעד. כשהצעתי אולי להרכיב שם משתי המילים, משהו כמו ציר או שיפור, צחקה. שיר הייתה מחייכת אליי המון, ולאחר שחשבתי על זה הגעתי למסקנה שאני רוצה להישאר בבית איתה, למרות שאצטרך לעזוב את העבודה בשביל זה. חישבתי את העלות הכלכלית של עזיבת מקום העבודה, ומכיוון שכל השנים חסכנו והרווחתי סכומים יפים, יכולתי להרשות זאת לעצמי. חוץ מזה, גם ככה ההתעסקות עם הטבלאות החלה להימאס עליי ולאחר כמה עשרות שנים הרגשתי שמיציתי את הידע שניתן לצבור. רציתי לבלות זמן עם היצור החדש בבית ולנסות לזהות בו תכונות של גלויה ותכונות שלי. זה לא היה קל. הרבה פעמים הבחנתי בתכונות ובמעשים שלא הכרתי את מקורם. אהבתי את זה. הרגשתי כמו חוקר. אחרי התקופה הארוכה שביליתי עם שיר בבית, הרגשתי שעמדתי בהבטחתי לגלויה, שבאותו זמן כבר חזרה לעבודה. היא ואני הצלחנו ליצור שלמות.

עברו כמה שנים מאז, וגם היום אני ממשיך להתפעל ממעשים ששיר עושה. אני חושב שגלויה ואני עושים עבודה טובה בגידול ובחינוך הילדה, אבל עדיין לפעמים עולה בי המחשבה שחבל שלא ניתן למדוד ולתת ציון לתהליך ההורות לילדה, ואיפה אנחנו ממוקמים על הסקאלה ביחס לציון האופטימאלי.

עכשיו גלויה שוב בחופשת לידה. עברו מספר שבועות מאז שנולד לנו בן ואני מרגיש שכבר יש לי את זה. 

כנראה אקרא לו סלע.