בוגדים

״את יודעת מה זה ׳בוגד׳?״

אילו הייתה אמו של נ׳ מעלה בדעתה שלכך הדברים יובילו, וודאי לא הייתה פותחת להם את הדלת. ממתי דפיקות בדלת זה משהו טוב? כאילו לא למדה כלום מאותו היום שהתייצבו החליפות מחוץ לביתה רק כדי לבשר לה רשמית את מה שכבר ידעה. הבן שלה נחטף. הסרטונים לא הותירו מקום לספק.

ובכל זאת, כשהציצה מהחלון וראתה שמתחת לבניין עוצרים שני רכבים שחורים עם לוחית זיהוי משונה, הניחה שהפעם זה יהיה שונה. היא ליוותה במבטה את משלחת החליפות שהתקדמו לכניסה כשהן חוצות את ים הכתבים שכבר שלושה ימים משחרים לטרף ומחכים שהמשפחה תזרוק להם איזו עצם. ומי יכול להאשים אותם? לא כל יום נמלט אדם מזרועותיה של מפלצת בחזרה לחיק אמו.

מהמעט שהצליחה להבין אמו של נ׳ מהחיילים שהחזירו אותו הביתה, הוא הוחזק במבנה סמוך למבנה שאותו הם הפציצו. הם לא ידעו להגיד בוודאות אם כל אותה תקופה החזיקו בו באותו המקום או שהעבירו אותו ממסתור אחד לאחר, אך כן סיפרו שבעוד שהנמושות נמלטו מההפצצה וחיפשו מחסה, נ׳ רץ ישר לכיוון הכוחות. הוא נופף בידיו ונראה שהוא מנסה לצעוק משהו לפני שהתמוטט. כשהם הגיעו אליו גילו בחור צנום וחיוור ולאחר בדיקה קצרה הבינו כי מדובר בחטוף המאה ואחד. ״נ׳!״ היא רצתה לצעוק להם, ״קוראים לו נ׳!״ אבל במקום חיבקה את המפקד הצעיר חזק חזק ופחדה לעזוב.

שלושה ימים ושלושה לילות עברו מאז חזר אליה נ׳ שלה, והוא עדיין לא דיבר. גם לא חיבק. כשהציעה שילכו לבית-החולים, סירב בתוקף, בדומה למה שסיפר לה גם המפקד. ״או אמא שלי או שאני מת״, ציטט לה כשהסביר בטון מתנצל מדוע חרג מהפרוטוקול המוכר ודאג להביאו ישר אליה. אבל זה בסדר, היא חשבה, יהיה מספיק זמן לרפא את שצריך להחלים. העיקר שעכשיו נ׳ איתה ויותר לא תיתן לו לעזוב.

נ׳ היה בחדר השינה כשהיא הכניסה את משלחת החליפות ובראשה חליפת חצאית, לסלון ביתה. בשונה מהפעם הקודמת, הפעם כולם נראו די מרוצים. ״את האמא, נכון?״ שאלה החצאית והושיטה יד, והיא הנהנה. הוסבר לה שהם מהלשכה והם מייצגים את המדינה. אמו של נ׳ קיוותה שהם יוכלו לספק לה פרטים על התקופה הממושכת בו הוחזק בנה בשבי. כל-כך הרבה זמן בילתה בנסיונות להדחיק את מה שהראש לא הפסיק לדמיין, ועכשיו כשבנה כאן אפילו לא העזה לשאול. היא הניחה ששלושת הימים מאז שחבר לצבא הספיקו להם כדי להצליב את העובדות שבשטח למודיעין שהרכיבו במשך כל המלחמה, ובוודאי כדי לספק לה תמונה כלשהי אודות התנאים בה נמצא בנה. ״נ׳ בסביבה?״ היא נשאלה. ״הוא במיטה, נח״ היא השיבה. ״יופי, זה חשוב לנוח״ אמרה החצאית וחייכה, ״אבל בכל זאת, אפשר לקרוא לו לרגע?״. ״אני מעדיפה שלא, הוא גם ככה כמעט ולא מדבר״, ענתה האם. ״בסדר גמור״, אמרה האישה והתיישבה על הספה. ״זה בסדר שאשב?״ היא שאלה ומיד המשיכה - ״תראי גברתי, זה לא דבר קל להגיד, אבל אנחנו צריכים שהוא יחזור״. האמא הניחה שהלילות הלבנים כבר מתחילים להשפיע עליה. ״הוא כבר חזר, אמרתי לך, הוא פשוט בחדר מאחור״, חייכה במבוכה. ״לשם״, אמרה האישה, ״אנחנו צריכים שהוא יחזור לשם״.

אמו של נ׳ לא שמעה יותר דבר מלבד פעימות לבה. כאילו היה זה הצליל היחידי בעולם. זעקת כאב אילמת ובכל זאת מחרישת אוזניים. האישה התקרבה אל האם והניחה את ידה על כתפה, וזו נדרכה מיד. ״אני בטוחה שזה לא דבר קל״, היא הסבירה, ״אבל את מוכרחה להבין שיש כאן היבטים רחבים יותר״. ״מוכרחה?״ חזרה האמא אחריה, והאישה המשיכה בשלה - ״הרי נ׳ לא השתחרר במסגרת עסקה חתומה, נכון? הוא עשה זאת על דעת עצמו. וכולנו מבינים שאי אפשר לעשות תמיד מה שרוצים, אחרת איזו מן צורה תהיה למדינה?״ תהתה האישה. ״את רוצה לקחת לי את נ׳?״ שאלה האמא, עוד לא בטוחה שהיא הבינה נכון. ״לקחת, אבל אחר-כך להחזיר״, חיזקה האישה את האמא. ״את מבינה, צריך לחשוב על התמונה הגדולה. מבלי להיכנס לפרטים יותר מדי, חלקם גם רגישים, יש כאן מערכת שיקולים רצינית שמביאה בחשבון את מעמדה של המדינה בקרב שאר מדינות העולם, ובוודאי את יעדי המלחמה שעדיין לא הושגו״.

נ׳ נכנס לסלון.

״איש השעה!״ הזדקפה החצאית וקמה לעברו. ״אני מת״, אמר נ׳ בטון נמוך שניפץ את עליצותה. ״את אמנם רואה אותי עומד כאן מולך, אבל אני מת״. האישה שתקה. ״ואם את רוצה שאי פעם אחזור לחיות״, המשיך, ״את תשאירי אותי כאן״.

חליפת החצאית הסתובבה להתייעץ עם החליפות שעמדו כל אותה עת מאחור וכעבור רגע פנתה שוב לנ׳ כשהיא מחזיקה מסמך. ״אני רק יכולה לתאר לעצמי מה עברת שם״, התחילה, ״ובאמת שעשית שירות אדיר למדינה. אבל אני מבטיחה לך שאנחנו נחזיר אותך. יש לנו כבר תכנית פעולה. היא כוללת לחץ בין-לאומי וצבאי כאחד. חלק מהפרטים חסויים כמובן, אבל אני כבר יכולה להגיד שנתקוף מצפון, ממזרח וממערב, ואם יהיה צורך, גם מדרום״. נ׳ הביט באמו שנראתה כאילו היא עוברת אירוע מוחי. אולי בזה מדובר, חשב. אולי כל העסק הזה הוא אירוע מוחי והמציאות היא בכלל אחרת לגמרי. אולי אני רק צריך לחכות מספיק זמן כדי שיטפלו בי. אבל לפני שהספיק לשקוע במחשבות הגישה לו האישה את המסמך ביד אחת ובשניה עט. ״אתה רואה? תקרא מה כתוב - ׳כתב התחייבות להחזרה, מאזרח מספר אחד לחטוף מספר מאה ואחד׳״, היא אמרה בחגיגיות. ״אתה רק צריך לחתום למטה״. ״את לא מקשיבה לי״, התפרץ נ׳, ״את הורגת אותי״.

האישה יישרה את החליפה שלה והסתובבה לאם. ״גברתי״, היא ניסתה כיוון אחר, ״כמוך יש עוד עשרות הורים נוספים שיקיריהם חטופים. אנחנו רוצים לשלוח את הבן שלך לשם כדי להשיב את הסדר על כנו ולגבש עסקה כוללת במסגרתה יחזרו הרבה מהחטופים, כולל כמובן נ׳״. האמא שתקה והאישה זיהתה חולשה. ״אם בנך לא יסכים להתלוות אלינו, כל המשא ומתן עלול להתפו…״ -  ״את מוכנה להקשיב לי?״, קטע אותה נ׳, ״אני לא יכול לחזור לשם״.

״את יודעת מה זה ׳בוגד׳?״, היא מתעלמת כעת מהבן וממשיכה ללחוץ על אמו. ״׳בוגד׳ הוא אדם שיוצא כנגד מדינתו ועוזר לאויב בעת מלחמה. את באמת רוצה להעמיד את המדינה במצב בעייתי? אנחנו מנסים לסיים את המלחמה בעוד שהבן שלך חושב רק על עצמו״, וכעבור רגע היא מוסיפה, ״וזה לגמרי מובן, אבל אתם צריכים להתעלות לגודל השעה״. סדק מתחיל להיחרץ בארשת הפנים הקפואה של האמא ודמעה מנצנצת דרכו.

נ׳ עוזב את הסלון וממהר לאחד החדרים מאחור. אמו המודאגת מזדרזת בעקבותיו ואחריה משלחת החליפות. ״בן שלי״, מתחננת האמא כשבנה מזיז את התריס ועולה אל החלון, ״בבקשה לא״. ״אני לא יכול לחזור לשם״ הוא אומר, ״אני לא יכול״. הוא מזנק החוצה וצרחה נשמעת בעולם.

״תגרוס את זה״, מסתובבת חליפת החצאית לחליפה שמאחוריה ומוסרת לו את המסמך שלא נחתם. ״מצטערת גברתי״, היא פונה אל האם השכולה, ״חבל שזה היה צריך להסתיים כך״.